Your browser is out of date!

This website uses the latest web technologies so it requires an up-to-date, fast browser!
Try Firefox or Chrome!

הגוף החייב בפיצוי לפי חוק שירותי תעופה

חוק טיבי

במאמר זה נדון בשאלה משפטית חשובה ביותר בבואו של הצרכן לתבוע את זכאותו לפי חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: "החוק" \  "חוק ביטול טיסות") – את מי נכון וכדאי לתבוע?

עיכוב בטיסה

כדי לענות על שאלה זו, נפנה תחילה לסעיף ההגדרות שבחוק, כאמור סעיף 1, ולהגדרות הבאות:

"מארגן" – אדם השוכר קיבולת בכלי טיס, כולה או חלקה, להובלת נוסעים וכבודתם, לצורך מכירתה לאחרים;

 

"מפעיל טיסה" – מפעיל כלי טיס לשם הובלת נוסעים וכבודתם, בתמורה, ממדינת ישראל, אליה או בשטחה;

שני שחקנים אלו הנם שחקנים מרכזיים בהוראותיו של חוק שירותי תעופה, וכלל סעיפי הפיצוי השונים  מזכירים אותם – בין אם מדובר בביטולי טיסות או שמא בעיכוב טיסות או איחור טיסה, למשל:

סירוב להטיס נוסע בטיסה – "מפעיל טיסה או מארגן המסרב להטיס נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה.."

 

טיסה שבוטלה – " נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שבוטלה, יהיה זכאי לקבל ממפעיל טיסה או מהמארגן הטבות.."

 

טיסה שהמריאה באיחור – "נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שהמריאה באיחור של שעתיים לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה, זכאי לקבל ממפעיל הטיסה או מהמארגן.."

 

טיסה שמועד המראתה הוקדם – "נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שמועד המראתה הוקדם ביותר מחמש שעות ולא יותר משמונה שעות, וקיבל הודעה על כך ממפעיל הטיסה, מהמארגן.. יהיה זכאי.."

 

שינוי בתנאי כרטיס הטיסה – "החליט מפעיל טיסה או מארגן על העברת נוסע.."

הדבר איננו מקרי, ונזכיר כי אחת התכליות המרכזיות בבואו של המחוקק לפרסם את חוק שירותי תעופה, היא העובדה שבמצב המשפטי הקודם קיימת הייתה ייחוד עילה שבדין שמנעה את הגשת התביעה בגין ביטולי טיסות ו\או עיכוב טיסות כנגד גופי תיירות אחרים מלבד המוביל האווירי. הלכה למעשה, במקרים בהם קצרה ידו של הצרכן מלתבוע את המוביל האווירי, נותר הראשון מול שוקת שבורה, בלא אפשרות לזכות בפיצוי המגיע לו לאור הנסיבות.

ביטול טיסה

משכך, הגדיל חוק ביטול טיסות, וקבע שגם אדם השוכר קיבולת בכלי טיס, כולה או חלקה, להובלת נוסעים וכבודתם, לצורך מכירתה לאחרים – חייב בפיצוי הצרכן בהתאם להוראות החוק, ובאותו האופן, חשוף לתביעה משפטית במקרה של הפרה, לרבות מצבים של ביטולי טיסות וכד'.

לכך נוסיף, כי גופים העולים לכדי הגדרת ה"מארגן", הנן חברות תיירות מובילות במשק הישראלי, שמתקשרות ביחסים משפטיים עם חברות תעופה, וככלל, מקום מושבן הנו בישראל, וקיימת נגישות קלה בהבאתן לדין.

חוק שירותי תעופה

לאחר שביארנו כל זאת, תמוה עד מאוד (ואף מטריד) היה לקרוא את פסק דינה של כבוד השופטת עמיתה אביבה טלמור, במסגרת ת"ק 49924-04-15 כץ נ' קווי חופשה בע"מ, שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר-סבא.

תיאור המקרה – התובעת רכשה עבורה ועבור בן-זוגה חבילת נופש בכרתים מחברת קווי חופשה בע"מ. כחלק מכך, רכשה טיסות מסוג 'שכר' של חברת התעופה "בלו-בירד". עיקר התביעה בענין ביצוע הטיסות, נגעה לטיסת החזור, שעתידה הייתה להמריא מכרתים לישראל בתאריך 11.04.2015, שעה: 16:00, ולצערם של הצדדים, בוטלה עקב תקלה טכנית במטוס, והמראתה נדחתה לתאריך 12.04.2015, שעה: 21:40 – דהיינו איחור של כ-30 שעות.

ככל הנראה, בשל חוסר ידע משפטי, ואי-התייעצות התובעים בעורך דין תעופה או עורך דין תיירות מתאים, הגישו התובעים את תובענתם כנגד ספקית החופשה בלבד, חברת קווי חופשה בע"מ, והותירו את חברת התעופה "בלו-בירד" מחוץ לתובענתם.

ספקית החופשה, שלא כנוהג חברות התיירות (ואולי בשל שיקולים מסחריים), בחרה שלא להגיש הודעה לצד השלישי כנגד חברת התעופה (במטרה לזכות בשיפוי עבור סכומים שיפסקו כנגדה), והעדיפה לטעון להיעדר יריבות בין הצדדים.

כפי שביארנו דלעיל, מדובר בטענה משוללת כל יסוד משפטי, שהרי חוק שירותי תעופה מגדיר מפורשות את חבות המארגן, לרבות במצבים של ביטולי טיסות כדנן, כאמור בסעיף 6 לחוק. אלא, שכבוד השופטת, שככל הנראה הלכה שולל אחר המצב המשפטי הקודם לחוק שירותי תעופה, ולא הפנימה את השינוי הדרמטי שהשית המחוקק, הגיע להכרעה הבאה:

"בעוד התובעת טוענת כי האחריות לעיכוב במועד הטיסה ועוגמת הנפש שנגרמה לה ולבן זוגה מאותו מועד שבו אמורה היתה לטוס עם בן זוגה לישראל (11.4.15) ועד מועד ההמראה בפועל 12.4.15 שעה 21:40, מוטלת על הנתבעת ועליה לפצותם על כך,  טוענת הנתבעת כי אין כל יריבות בינה לבין התובעת  בגין העיכוב בטיסה והשתלשלות האירועים להם טוענים התובעת ובן זוגה ומשכך יש לדחות עתירת התובעת לחיובה בפיצוי כספי.

 

בקבלי טענת הנתבעת קובעת אני כי דין עתירת התובעת לחיוב הנתבעת בפיצוי כספי לה ולבן זוגה בגין הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו להם, לטענתם, בשל העיכוב בטיסה מכרתים לישראל, דינה להידחות מחמת חוסר יריבות וכך אני מורה."

 

לכך מוסיפה כבוד השופטת, ומצטטת את הוראות אמנת ורשה והוראות אמנות בינלאומיות נוספות, אשר אינן דבר החקיקה הראשית המסדיר את המצב המשפטי הקיים, וככלל, מורות את ההפך הגמור מכוונת המחוקק בפרסומו את חוק שירותי תעופה:

".. הוראות אמנת ורשה ואמנות בינלאומיות נוספות בנושא תובלה אווירית של נוסעים וכבודה נקלטו בדין הישראלי באמצעות חוק התובלה האווירית, תשכ"ב – 1962, ומאוחר יותר באמצעות חוק התובלה האווירית, תש"מ – 1980. סעיף 19 לאמנת ורשה קובע, כי: "המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין". על פי הוראות פרוטוקול האג, אשר אף הוא נכלל בחוק התובלה האווירית, כרטיס הטיסה כאמור הינו חוזה לכל דבר ועניין בין הנוסעים לבין המוביל האווירי, תוך שלמוביל האווירי עומדת החובה להוליך את הנוסעים על פי התנאים הנקובים בכרטיס הטיסה.

 

לפיכך, באם עומדת לתובעת עילת תביעה כלשהי, הרי שזו עומדת לה מול המוביל האווירי בלבד והיא חברת התעופה היוונית BLUE BIRD."

אף אם נקל עם כבוד השופטת, ונקבל את הדעה הגורסת כי במקרה של ביטולי טיסה ועיכובי טיסות בשל נסיבות שמקורן בחברת התעופה בלבד, בעל הדין הנכון יותר והמתאים הנו חברת התעופה עצמה ולא ה"מארגן", הרי שאין הדבר גורע מאומה מן העובדה שעדיין קיימת וישנה יריבות מפורשת בחוק בין מארגן הטיסה, הגוף שהתקשר עם המוביל האווירי לרכישת המקומות הטיסה, לבין הצרכן התובע בדין.

החלטתה של השופטת הנה שגויה ביסודה, עומדת בניגוד גמור להוראות החוק, ואף הובילה להכרעה שגויה, כלהלן:

"לסיכום, עתירת התובעת לחיוב הנתבעת בפיצוי כספי בגין הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לה ולבן זוגה בשל העיכוב בטיסה מכרתים לישראל על כל הכרוך בכך, נדחית בהיעדר יריבות בין התובעת לנתבעת ומשכך מתייתר הצורך לדון בכל אותן  טענות שהעלתה התובעת באשר לכל אותם אירועים שהתרחשו, לטענתה, בשל העיכוב בטיסה מכרתים לישראל אירועים שגרמו לה ולבן זוגה לעוגמת נפש מרובה."

 

אולי הדוגמא הטובה ביותר לאי-הפנמתה של כבוד השופטת טלמור את מצב המשפטי החדש, היא העובדה שהמילה "מארגן", לא מופיעה בפסק הדין, הכולל 14 עמודים מפורשים, ולא פעם אחת.

ניתן להתנחם במעט בעובדה שבסופו של יום, העניקה כבוד השופטת לתובעת ובעלה סכום של 8,000 ש"ח עבור רכיבי הפיצוי האחרים, שנגעו לבית המלון בו לנו, לרבות הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח – אך וודאי שאין הדבר גורע מן הטעות המשפטית המהותית שמצויה בפסק-דין.