Your browser is out of date!

This website uses the latest web technologies so it requires an up-to-date, fast browser!
Try Firefox or Chrome!

ביטול טיסה – חוק שירותי תעופה – חוק טיבי

חוק טיבי

במאמרים קודמים בחנו וביארנו את הפער המשפטי שבין פרשנות הצרכן לבין פרשנות חברות התעופה בנוגע להגדרת ההגנה המופיעה בסעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: "חוק טיבי").

עיכוב בטיסה

כחלק מכך, הסברנו כי נטל ההוכחה שמשית בית המשפט, ובצדק, על חברות התעופה הנו גבוה מן הרגיל, וככלל, בית המשפט איננו מאפשר לחברות התעופה להסתתר תחת טענות בעלמא בדבר 'תקלות טכניות' ואירועים 'בלתי צפויים' דומים.

הפסיקה הנחתה כי פרשנותו של סעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה צריכה להיעשות באופן שיבטיח את הגשמת חוק ביטול טיסות ומטרותיו, וכחלק מכך, החלת רף ראייתי גבוה, המבטיח את קיום הפיצוי המגיע בחוק במקרים של ביטולי טיסות, עיכוב טיסות, איחור בטיסה וכיוצא בזאת.

ביטול טיסה

ראשית, נביא את לשון סעיף 6, המטפל במקרים של "טיסה שבוטלה":

(א) נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שבוטלה, יהיה זכאי לקבל ממפעיל טיסה או מהמארגן הטבות אלה:
(1) שירותי סיוע;
(2) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע;
(3) פיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה.

ובהמשך לכך, לשון ההגנה שמופיעה בסעיף 6(ה)(1):

(ה) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ג), נוסע שטיסתו בוטלה לא יהיה זכאי לפיצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה, אם מפעיל הטיסה או המארגן הוכיח כי התקיים אחד מאלה:
(1) הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו, וגם אם היה עושה כל אשר ביכולתו – לא היה יכול למנוע את ביטולה בשל אותן נסיבות;
(ההדגשה אינה במקור)

במסגרת ת"ק 57942-02-15 וולשטיין נ' בריטיש איירווייס, שנדון בחודש אוגוסט 15' בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב-יפו, נדון מקרה נוסף של בקשה לפיצוי בשל ביטולי טיסות. גם הפעם, ביקשה חברת התעופה להתגונן בטענה לנסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתה וכי לא יכולה הייתה לעשות דבר בכדי לשנות את פני המציאות. בשונה מהמקרים הקודמים שביארנו, בפעם הזו, דווקא ידה של חברת התעופה נותרה על העליונה, חרף העובדה כי בית המשפט קבע שמדובר במקרה של ביטולי טיסות, וכפי שנראה בהמשך.

עובדות המקרה:
התובע רכש כרטיס טיסה מנתב"ג לדנוור עם חניית ביניים קצרה בלונדון. דא עקא, שטיסתו של התובע איחרה לצאת מישראל, ובשל כך אף נחתה באיחור בלונדון, דבר שהוביל לפספוס טיסת ההמשך מלונדון לדנוור. בסופו של יום, הגיע התובע לדנוור באיחור של 18 שעות, וזאת לאחר שהוטס על-ידי חברת התעופה לוושינגטון, ומשם לאחר חניית ביניים שלא הייתה חלק מתכנון הטיסה המקורי, מוושינגטון לדנוור. כחלק מכך, נאלץ התובע ללון לינה אחד בוושינגטון, ולהפסיד לילה בדנוור.

התובע, שהנו עו"ד במקצועו (לא ברור אם עורך דין תעופה או עורך דין תיירות), טוען להחלת חוק שירותי תעופה זכאות לפיצוי, ואילו מנגד, טוענת חברת התעופה להגנה המצויה בסעיף 6(א)(1), וזאת לאור העובדה כי תנאי מזג אוויר קשים בלונדון הם שגרמו לעיכוב טיסות ולשיבוש מערכתי, אשר השפיע על אלפי נוסעים נוספים מלבד התובע.

ראשית, טענה מעניינת שדרשה הכרעה, הייתה הערת חברת התעופה כי הטיסה הראשונה, מנתב"ג ללונדון, יצאה באיחור של פחות משעתיים, ובשל כך אינה מקימה עילה מזכה באופן עצמאי. בהמשך לזאת, טיסתו של התובע מלונדון לדנוור יצאה כמתוכנן ובמועדה. משכך, וחרף העובדה כי התובע עצמו לא עלה על הטיסה פיזית, לא ניתן להגדירה כ"טיסה שבוטלה", וזו אינה מקימה עילה מזכה.

כבוד השופט הבכיר אלי ספיר, מכריע בענין זה כלהלן:

"נדמה, כי המענה לשאלה זו היא ביחס לתובע עצמו, שכן פרשנות אחרת תרוקן את הוראות החוק מתוכנן. כך, לדוגמה, נוסע שלא עלה לטיסתו כוון שהייתה טעות בכרטיסו שנגרמה בידי המוביל האווירי – אף שהתייצב לדלפק בזמן ועם כרטיס שנחזה להיות כרטיס טיסה תקף – בוודאי שייחשב כנוסע שטיסתו בוטלה אף שזו המריאה כמתוכנן ועם כל נוסעיה האחרים. באופן דומה – יש להגדיר את טיסתו של התובע כטיסה שבוטלה, שכן הוא התייצב בזמן לדלפק הבידוק בטיסת בנמל התעופה בן גוריון (אך איחר להתייצבות כאמור מנסיבות שאינן תלויות בו). מכל מקום – ברור כי טיסה זו לא הייתה מתקיימת ביחס לתובע לעולם, שכן היא עזבה את לונדון עוד לפני שהתובע נחת בה."

וכן:

"כיוון שכרטיס טיסה מוגדר בחוק הפיצוי כהתחייבות להטיס את התובע מנקודה פלונית לנקודה אלמונית, הרי שאין זה משנה אם הדבר ייעשה במטוס או בטיסה ספציפיים או טיסה או מטוס אחרים. די בכך שהתובע יוטס בהתאם להתחייבות זו, וככל שאין אפשרות לקיים את ההתחייבות – יש לראות בטיסה זו כמבוטלת או ככזו שלא התקיימה כלפי התובע עצמו."

משצלח בית המשפט את המשוכה הראשונה, והחליט כי טיסתו של התובע מוגדרת כ"טיסה שבוטלה", נדרש בית המשפט לבחון את ההטבות המגיעות לתובע בהתאם לדין.

ראשית, לענין הפיצוי הכספי, כאמור בתוספת הראשונה לחוק ביטול טיסות, נדרש בית המשפט להכריע האם מדובר בנסיבות מיוחדות שאינן בשליטתה של חברת התעופה, או שמא בכאלו שאינן נכנסות לכדי הגנת סעיף 6(ה)(1). בית המשפט גורס כלהלן:

"סעיף קטן (ה) בפסקה (1) בחוק הפיצוי מגדיר כוח עליון כסייג לזכאותו של נוסע שטיסתו בוטלה. ב"כ הנתבעת ציינה, ואף צירפה מסמכים המאמתים, כי הטיסה הראשונה – התעכבה מפאת מזג אוויר סוער בלונדון שלא אפשר את המראתה מנמל התעופה בן גוריון בלוד, וגם לא אפשר את נחיתת הטיסה הנ"ל מיד לאחר הגעתה לשמי לונדון. משכך, יש לייחס גם את "הביטול" של טיסת ההמשך לתקלה זו. מכתבי הטענות של הנתבעת עולה, כי טיסות רבות התעכבו או בוטלו בלונדון אותו יום, והעובדה כי טיסתו המקורית של התובע יצאה בזמן לדנוור (ובלעדיו) אינה סותרת את הטענה כי שרר מזג אוויר קשה בלונדון ששיבש טיסות רבות …

… נקבע, כי השיבושים בטיסת לוד לונדון, ובהמשך טיסת לונדון דנוור (ככל שהיא מתייחסת לתובע) – שובשו מפאת מזג אוויר גרוע בלונדון, והנתבעת לא יכלה הייתה למנוע את העיכוב או הביטול. משכך – אין התובע זכאי לפיצוי הכספי שנקבע בתוספת הראשונה לחוק הפיצוי."

הנה כי כן, בית המשפט מכריע כי תנאי מזג אוויר, שגרמו לעיכוב בטיסה, חוסים תחת כנפי הגנתו של סעיף 6(ה)(1), וזאת חרף העובדה כי המקרה הנדון עולה לכדי ההגדרה שבחוק לביטולי טיסות. בית המשפט מבצע, הלכה למעשה, הבחנה ברורה בין תנאי מזג אוויר קשים, ולבין "תקלה טכנית", השבתה של מטוס בהחלטת חברת התעופה וכד', אשר ככלל, הנן בשליטתה של חברת התעופה, אף אילו מדובר בענין שהכה את חברת התעופה בהפתעה.

כאמור לעיל, ההגנה שמספק סעיף 6(ה)(1) איננה מייתר כשלעצמה את חובת חברת התעופה וזכאותו של התובע ל"השבת תמורה \ כרטיס טיסה חלופי" ו"שירותי סיוע" במקרה של עיכוב טיסות וביטולי טיסות. משכך, נדרש בית המשפט לבחון גם את הרכיבים הללו.

לענין השבת התמורה, מכריע בית המשפט כלהלן:

"סעיף 6 (א) (2) קובע כי נוסע שטיסתו בוטלה זכאי להשבת התמורה או לכרטיס טיסה חילופי. התובע בחר בכרטיס טיסה חילופי שכלל חניית ביניים נוספת, ואין זה ראוי לפסוק לו השבת תמורה בשעה שהוא השתמש בפועל בשירותי הנתבעת. הוראה זו נועדה לאפשר לתובע לבחור מוביל אחר, או מועדים אחרים או שילוב ביניהם, תוך קבלת התמורה שתאפשר לו לעשות כן. מתן כרטיס חילופי לתובע, תוך הסכמתו, מונעת ממנו קבלת התמורה בעד כרטיס הטיסה האמור – בחזרה. משכך, אין התובע זכאי להשבת התמורה."

לענין שירותי הסיוע, גורס בית המשפט כלהלן:

"לתובע הוסדרה טיסה חילופית תוך פרק זמן סביר, תוך שהנתבעת מסתמכת על רישומים אלקטרוניים של כרטיסי התובע והכרטיסים החילופיים שלו. לתובע סופקו שירותי סיוע, בדמות לינה בבית מלון בוושינגטון, העברות מבית המלון לשדה התעופה שם, ומזון ומשקאות בבית המלון. התובע הלין, כי לא התאפשרה לו שיחת טלפון או שליחת דואר אלקטרוני בידי הנתבעת, כמצוות החוק, ואולם טענה זו לא הוכחה, ואף לא נטען כי התובע ביקש סיוע זה ונתקל בסירוב."

לטעמנו, התוצאה אליה הגיע בית המשפט הנה נכונה, ואף פרשנותו והאופן בו ניתח את פני המציאות הנה ראויה ומצוי בה היגיון רב.

בד בבד, אנו נבקש להתמקד בנקודה מסוימת בהכרעה זו – בבחינת שירותי הסיוע המגיעים לתובע, מכריע בית המשפט בטענתו של התובע כי לא סופקו לו שירותי תקשורת, קרי: שתי שיחות טלפון ומשלוח הודעה באמצעות פקס או דואר אלקטרוני (לפי בחירתו). בית המשפט, בסיפא של דבריו, מוסיף כהערת אגב, וזאת כחלק מנימוקיו לכך שלתובע לא מגיע לטעמו פיצוי בדבר ראש נזק זה, כי "התובע לא ביקש סיוע זה ונתקל בסירוב".

לטעמנו, מדובר בהערה שיש לנהוג בה במשנה זהירות. המחוקק לא עשה הבחנה בתוכן הסעיף המגדיר "שירותי סיוע" מהם, ומונה את חובותיה של חברת התעופה: מזון, משקאות, הסעה ולינה (אם נדרש הדבר בנסיבות הענין) ושירותי תקשורת. אכן, בעידן הטכנולוגי של ימינו, שירותי התקשורת כמעט ואינם נדרשים, שהרי לרובם המוחלט של הנוסעים יש באמתחתם טלפון נייד, אשר ממנו ניתן לבצע את כל האמור לעיל, ובד בבד, אין זה נכון לטעמנו לעשות את הבחנה בין שירותים אלו לרכיבים האחרים, בדיוק באופן שלא עשה זאת המחוקק.

נימוק שכזה, המשליך חובה עמומה על התובע ל"דרוש" את שירותי התקשורת, עלול להטעות ולאפשר לחברות התעופה השונות לספק את שירותי הסיוע רק בעת "דרישה" של הצרכן – שהרי לכאורה, מדבריו אלו של כבוד השופט הבכיר אלי ספיר, עולה כי במקרה שלא דרש זאת האחרון, מדובר בנסיבה הפועלת כנגדו.

לטעמנו יש לדרוש מחברות התעופה השונות להציע לצרכן את כלל ההטבות המנויות בדין – ורק במקרה שבו הצרכן מסרב או מודיע שאין לו צורך בהם, או אז מתיירת חובתה של חברת התעופה בענין.

שאילולא כשם שאפשר לטעון שלצרכן יש בידיו מכשיר טלפון נייד, כך אפשר לטעון שהצרכן איננו "רעב", או שיש באמתחתו סנדוויץ' או שתיה שהביא עמו – ושעצם העובדה שלא "דרש" מזון ומשקאות מחברת התעופה, הנה הראייה לכך.

מדובר לטעמנו ב'מדרון חלקלק', שהדרך הנכונה ביותר להתמודד עמו, הנה השתת חובה ברורה על חברות התעופה להודיע לצרכן (אף באופן קולקטיבי) על זכויותיו, ולאפשר לו גישה קלה ופשוטה לקבלן.

לסיכומו של ענין, בית המשפט מכריע כי תובענתו של התובע משוללת עילה משפטית, ובוחר שלא להשית על חברת התעופה תשלום פיצוי כלשהו. התובע, שהגיע אל יעדו באיחור של 18 שעות, לאחר מסע מתיש ומתסכל, נותר בלא פיצוי.