Your browser is out of date!

This website uses the latest web technologies so it requires an up-to-date, fast browser!
Try Firefox or Chrome!

טיסה שבוטלה

מאמר זה יעסוק בתובענה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, במסגרת ת"ק 18166-11-14 ורניק נ' חברת אייר פראנס. בנדון, רכשו התובעים מחברת התעופה כרטיסי טיסה מת"א לטוקיו, הכוללים עצירת ביניים בפריז.

לצערם של התובעים, טיסתם התובעים מנתב"ג לפריז המריאה באיחור של למעלה מ-3 שעות. איחור זה גרר את פספוס טיסת ההמשך המקורית מפריז לטוקיו, ועם הגעתם, שוכנו התובעים מטעם חברת התעופה בבית מלון בפריז, עד לעלייתם לטיסה החלופית ליעדם הסופי. לבסוף, נחתו התובעים בטוקיו באיחור של 11 שעות ו-40 דקות.

ביטולי טיסות

השאלה המשפטית אשר עמדה בפני בית המשפט להכרעה, היא האם וכיצד יש לפרש את השתלשלות האירועים בהתאם לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012 (להלן: "החוק" \ "חוק שירותי תעופה"), שהנו דבר החקיקה המסדיר מקרים של עיכוב טיסות וביטולי טיסות.

ראשית, פותחת כבוד הרשמת הבכירה את דבריה בסעיף ההגדרות של החוק, לענין "טיסה":

"טיסה" – טיסה הממריאה מתחומי מדינת ישראל או אליה, לרבות טיסה הכוללת חניית ביניים;

שנית, מפנה כבוד הרשמת הבכירה להגדרת החוק ל"טיסה שבוטלה", כלהלן:

"'טיסה שבוטלה' – כל אחת מאלה, ואולם לא יראו שינוי במספר הטיסה כשלעצמו כטיסה שבוטלה:

(1)              טיסה שלא התקיימה;

(2)              טיסה שהמריאה באיחור של שמונה שעות לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה או באיחור שנקבע לפי סעיף 6(ח);"

ממשיכה כבוד השופטת, ומנמקת את החלת ההגדרה על המקרה דנן, כלהלן:

"במקרה שלפנינו טיסת ההמשך מפאריס לנתב"ג המריאה באיחור של למעלה משמונה שעות ועל כן מדובר בטיסה שבוטלה כהגדרתה בחוק."

בהתאם לזאת, מחילה כבוד הרשמת הבכירה את הוראות החוק ומפצה את התובעים.

לדידנו, אף כי הגיעה כבוד הרשמת הבכירה לתוצאה הנכונה, בחרה האחרונה בפרשנות משפטית שגויה, ונבהיר. כבוד הרשמת הבכירה ביצעה, הלכה למעשה, הפרדה בין טיסת התובעים מת"א לפריז, לבין טיסת התובעים מפריז לטוקיו – וראתה בכל אחת מן הטיסות כטיסה העומדת בגפה. בניתוח האירועים שמציגה כבוד הרשמת בפסק הדין, עולה כי בחנה האחרונה את טיסת פריז-טוקיו באופן עצמאי, ומשבוצעה ההפרה כנגדה, הגיעה למסקנה כי זכאים התובעים לפיצוי הקבוע בחוק שירותי תעופה.

עורך דין תעופה

דא עקא, שאף כי הגיעה כבוד הרשמת לתוצאה הנכונה ופיצתה את התובעים בפועל, אילו תאומץ פרשנותה זו, המבקשת להפריד בין הטיסות האמורות, עשוי הדבר להביא לכך שתובעים פוטנציאליים רבים אחרים לא יפוצו, וזאת חרף העובדה כי יחוו ביטולי טיסות או עיכוב טיסות ונסביר:

נניח לשם הדוגמא מקרה היפותטי, בו טיסתם של אותם התובעים הייתה יוצאת באיחור של 4 שעות וחצי מנתב"ג, ובאיחור של 4 שעות וחצי נוספות מפריז.

סעיף 7 לחוק שירותי תעופה, הוא המסדיר את הפיצוי בנוגע לעיכוב טיסות, וגורס כלהלן:

"'טיסה שהמריאה באיחור':

(א) נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שהמריאה באיחור של שעתיים לפחות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה, זכאי לקבל ממפעיל הטיסה או מהמארגן מזון ומשקאות ושירותי תקשורת.

(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה לטיסה שהמריאה באיחור של חמש שעות ופחות משמונה שעות מהמועד הנקוב בכרטיס הטיסה זכאי להשבת תמורה או לכרטיס טיסה חלופי, לפי בחירתו;"

(ההדגשות אינן במקור)

הנה אנו למדים, כי בעוד חוק שירותי תעופה מזכה את הנוסע ב'שירותי סיוע', כבר לאחר איחור בטיסה של שעתיים, קמה לנוסע זכאות הפיצוי הכספי שבתוספת הראשונה רק לאחר עיכוב בטיסה של 5 שעות לפחות. כאמור לעיל, אילו יחווה איחור בטיסה של 8 שעות ומעלה, היא כבר תוגדר "טיסה שבוטלה".

משכך, בהתאם לפרשנותה של כבוד הרשמת, בה רואה האחרונה את שתי הטיסות בגפן, העומדות באופן עצמאי, לא יהיו זכאים התובעים במקרה ההיפותטי שדלעיל אלא לשירותי סיוע בלבד – וזאת חרף העובדה שינחתו בפועל בטוקיו, באיחור של 9 שעות. כפי שברור לכל עורך דין תעופה ועורך דין תיירות, מדובר בתוצאה שאיננה הגיונית, וודאי כי אינה עולה בקנה אחד עם תכליות החוק.

לטעמנו, הפרשנו הנכונה במקרים של טיסות הכוללות טיסות ביניים, היא לבחון את כלל המסלול שעתיד לעבור הנוסע באופן רציף, ללא ניתוקים. משכך, יש לבחון את מועד הנחיתה המתוכנן, ולהסתכל עליו כנקודת המוצא לחישוב זמן האיחור. בנדון, במקרה ההיפותטי שהצגנו, נחתו התובעים בטוקיו (יעדם הסופי) באיחור של 9 שעות. בהתאם לזאת, לדידנו, עולה הגדרתו של המקרה זה לכדי הגדרת "טיסה שבוטלה", והתובעים זכאים לפיצוי המתאים.

לכל היותר, וזאת נגיד בזהירות, נסכים עם פרשנות המשלבת את שתי האפשרויות, ורואה בכלל הטיסות כמקשה אחת, ובנוסף (ולא במקום), מבקשת לבחון כל אחת מהן גם באופן עצמאי. לענין עיכובי טיסות אין משמעות ניכרת מכך, אך יתכן ונכון הדבר בפרשנות לתכנים אחרים המופיעים בחוק שירותי תעופה, למשל: לענין הגדרת "מארגן הטיסה" וכד'.

ברומם של דברים, נדמה כי אחת הסיבות שהובילו את כבוד הרשמת לביצוע ההבחנה בין הטיסות, הייתה טענת ההגנה של חברת התעופה, הגורסת כי טיסתם של התובעים מנתב"ג לפריז התעכבה בשל נסיבות בלתי צפויות שאינן בשליטתה, ובזאת ביקשה חברת התעופה להיחלץ מחובת הפיצוי, בהסתמך על טענת ההגנה שבסעיף 6(ה)(1).

להלן ציטוט מפסק-הדין:

"לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא מתקיימים תנאי החריג הקבועים בסעיף 6(ה)(1) לחוק. גם אם אקבל את טענת הנתבעת, כי האיחור בהמראת הטיסה מפאריס לנתב"ג נבע בשל נסיבות שאינן בשליטתה, בשל נוסע שנזקק לטיפול רפואי וכי הואיל ונתב"ג אינו נמל הבית שלה לא היה יכולה לדאוג למטוס חלופי שיבצע את הטיסה, הרי שאיני מקבלת טענה זו ככל שהיא נוגעת לטיסת ההמשך שהמריאה מפאריס לטוקיו. כאן היה מדובר בטיסה שהמריאה מנמל הבית של הנתבעת בפאריס, ועל כן היה על הנתבעת לדאוג למטוס חלופי שיצא מוקדם ככל האפשר על מנת למנוע את העיכוב הממושך בהגעה לטוקיו."

לדידנו, מדובר בשגיאה כפולה נוספת בפרשנות המקרה על-ידי בית המשפט – ראשית, אילו הייתה מתקבלת טענת ההגנה בנוגע לטיסה הראשונה, וודאי כי זו משליכה על השתלשלות האירועים כולה, ואמורה לעמוד לחברת התעופה גם בדבר טיסות ההמשך (כל עוד הדבר סביר בנסיבות הענין). מנגד, אילו סבורה כבוד הרשמת הבכירה כי סעיף 6(ה)(1) אינו חל על, ובחרה להכריע כי המקרה איננו חוסה תחת טענת ההגנה שבו, וודאי כי אינה נדרשת האחרונה לביצוע ההפרדה המלאכותית כדי לזכות את התובעים בפיצוי הקבוע בחוק, ואין נפקות לכך.

כך או כך, לטעמנו, יש לראות את טיסתם של התובעים כאחת, שלמה, ולה נקודת מוצא מקורית ונקודת יעד אחת סופית. הדבר ימנע עיוותי דין פוטנציאליים ותוצאות אבסורדיות, וככלל, תואם את לשון החוק, את ההיגיון, ואת הפרשנות הנכונה והצודקת.