Your browser is out of date!

This website uses the latest web technologies so it requires an up-to-date, fast browser!
Try Firefox or Chrome!

דיירות מוגנת

כידוע, בשנים האחרונות ההגנה שנקבעה בחוק ל-"דייר מוגן", מאבדת לאט לאט מהיקפה ומחוזקה, וזאת לאור השינויים האנושיים והכלכליים בחברה הישראלית, לעומת הצרכים שהיו קיימים בשנותיה הראשונות של המדינה.

זכות הדיירות המוגנת הפכה לא פעם לכלי בידי ציבור המחזקים בזכות זו, לכלי ניגוח וסחיטה כלפי בעלי הזכויות בנכס, דבר שהביא לסיכול עסקאות, הזנחה והיעדר פיתוח אזורים ישנים הטעונים חידוש ורענון.

דוגמא נוספת להיחלשות זכות הדיירות המוגנת, ניתן למצוא בהחלטת בית המשפט העליון שניתנה באחרונה, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי דייר מוגן אשר החזיק בבית עסק (רע"א  166/13).

תביעת הדייר המוגן

במקרה נשוא ההחלטה, זנח הדייר המוגן את בית העסק והפסיק את השימוש העסקי בו למשך כ- 3 שנים. בעקבות הפסקת השימוש, פנתה בעלת הזכויות בבית העסק לבית המשפט בתביעה להורות על סילוק ידו של הדייר המוגן, באשר הזנחה מהווה אחת העילות הקבועות בחוק לביטול זכות הדיירות המוגנת.

בית המשפט השלום קיבל את תביעת בעלת הזכויות, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור הדייר המוגן, ובית המשפט העליון דחה את בקשתו לערעור נוסף.

החלטת בית המשפט העליון

כאמור, החלטה זו של בית המשפט העליון מהווה המשך לרוח הקיימת היום בפסיקת בתי המשפט, לצמצם את היקף הזכות, וזאת במיוחד הוכח השימוש הלא מחויב (לעיתים) בזכות הדיירות המוגנת לעומת הצורך בהתחדשות עירונית והפגיעה בזכויות הקנייניות של בעל הקרקע.

תשומת לב, כי התייחסות בתי המשפט לדיירות מוגנת בדירות מגורים מקלה מעט יותר  וזאת בשל הצורך הקיומי הקשור בשימוש בדירה על ידי הדייר המוגן.