Your browser is out of date!

This website uses the latest web technologies so it requires an up-to-date, fast browser!
Try Firefox or Chrome!

פציעה גופנית במהלך נופש

פס"ד ת"א 3905/99

תביעה בגין נזקי גוף ותגמולי ביטוח בקשר עם תאונה שארעה לתובעת במהלך טיול בחו"ל.

בחודש יוני 1999 טיילו התובעת זהבה מאירי ("זהבה") ובעלה, במסגרת של טיול קבוצתי, בכמה מארצות אירופה.

הנתבעת1 ("נתור") היא סוכנות נסיעות שארגנה את הטיול, ועימה התקשרה זהבה כדי להצטרף לטיול ולקבל את השרותים השונים הקשורים בו.

הנתבע2 ("מתי") שימש כמדריך מלווה של הטיול מטעם נתור, והיה "מופקד על ניהולו וביצועו הסדיר והתקין".

הנתבעת3 ("שלוח") היא מבטחת שבטחה את זהבה לפי פוליסה ל"ביטוח נסיעות לחו"ל" ("הפוליסה"). התקשרותה של זהבה עם נתור ועם שלוח נעשתה באמצעות סוכנות נסיעות בשם שביט טורס בע"מ, שאיננה בעלת דין בתביעה זו;סוכנות זו, או מי מטעמה, היא שהמליצה לזהבה לבטח עצמה והיא שמכרה ומסרה לה את הפוליסה.

בערב האחרון של הטיול, מוצאי שבת 3.7.99, נסעה קבוצת המטיילים וזהבה בתוכה לבלות בעיר וינה שבאוסטריה. הנסיעה נערכה באוטובוס מקומי שהועמד לרשות קבוצת המטיילים ע"י נתור, כחלק מסידורי הטיול.

תוך כדי נסיעה באוטובוס נחבלה זהבה בפניה ובשניה "כתוצאה מפגיעה של בקבוק זכוכית גדול אשר נמלט ממקום המצאו באוטובוס"[1][1] (להלן: "התאונה").

המדריך מתי אישר בכתב[2][2]:

"במהלך נסיעה באוטובוס, בתוך העיר וינה, נפל בקבוק מים גדול מזכוכית, על שפתיה, אפה ושניה של הגברת זהבה המאירי … ".

זהבה מצהירה כי כתוצאה מהתאונה היא סבלה מנפיחויות באפה ובשפתיה, מאבדן דם ומכאבים.למחרת התאונה חזרה זהבה על פי התכנית המקורית לישראל, ואז התברר לה, לדבריה, כי שניה נשברו. זהבה נזקקה לטיפול שניים, והרופא שטיפל בה היה בנה רופא השניים ד"ר יגאל המאירי.

הטענות:

זהבה טוענת כי נתור ומתי חבים בהטבת נזקיה בגין הפרת חובת זהירות שהייתה מוטלת עליהם וכמעוולים ברשלנות. עותרת היא לחייבם בפצויי נזיקין: בגין נזק ממוני, היינו שוויו של טיפול השניים, ובגין נזק שאינו ממוני – עגמת נפש.

לטענתה[3][3]:

"האוטובוס היה בשליטת ו/או בפיקוח ו/או תחת ניהולם של הנתבעת 1 ו/או הנתבע 2, ולכן חלה על הנתבעת 1 ו/או הנתבע 2 הראיה שלא היתה לגבי הבקבוק ו/או האוטובוס התרשלות שיחובו עליה".

לחלופין מוסיפה זהבה ומפרטת[4][4] את חבותם של נתור ומתי, בין היתר, כדלקמן:

"… [מתי] לא בדק את האוטובוס לפני עליית וכניסת התובעת ויתר קבוצת המטיילים לאוטובוס … לא סילק ו/או לא דאג לסלק מהאוטובוס… חפצים, ובכללם הבקבוק הנ"ל, … לא הורה לנהג האוטובוס לנקוט בצעדים[כנ"ל] … לא הורה לקבוצת הטיול להמנע מהותרת חפצים באוטובוס ובכללם הבקבוק הנ"ל באופן העלול לגרום לחפצים אלה להמלט ממקומם… לא הזהיר את התובעת מפני חפצים, ובכללם הבקבוק הנ"ל, המונחים באוטובוס העלולים להמלט ממקום המצאם ולפגוע בתובעת… "

וכך אומרת זהבה בתצהיר שעשתה כעדות ראשית:

"בכל פעם שעלינו לאוטובוס במהלך הטיול,המדריך עלה יחד איתנו מבלי לבדוק את פנים האוטובוס לפני עלייתנו וכניסתנו לאוטובוס. באופן זה וכתוצאה מכך המדריך לא סילק ו/או לא דאג לסלק מהאוטובוס ו/או לא ווידא כי אין באוטובוס חפצים, ובכללם הבקבוק הנ"ל, העלולים להזרק ממקום המצאם ולפגוע במי מהנוסעים באוטובוס."[5][5]

כאן המקום לאמר כי השימוש שעושים זהבה ופרקליטה בצרוף האותיות "ו/או" אינו ראוי משום בחינה אפשרית, משפטית, לשונית ואסתטית. כלשונו של מורנו השופט ח. כהן השימוש בצרוף אותיות זה מצביע על "עצלות מחשבתית" (ר' ח. כהן, "סכלות ו/או איולת", לשוננו לעם מחזור ל"ב, קונטרס א' תשמ"א עמ' 3; פורסם גם בספר חיים כהן מבחר כתבים עמ' 387). דומני כי ראוי היה לפסול את תצהירה של זהבה אך בשל שנקטה בלשון קלוקלת זו המעידה דבר והיפוכו.

במאמר מוסגר אזכיר כי זהבה טוענת, בלשון רפה, גם לעילת תביעה חוזית, כלפי נתור ומתי, אך איני סבור כי החוזה (נספח א לתצהירה של זהבה) אכן מצמיח עילת תביעה בגין הנזק דנן.טענתה של זהבה כי צרוף מלווה קבוצה ה"מופקד על ניהולו וביצועו הסדיר של הטיול" מטילה על נתור חבות לנזק מסוג הנזק שארע, איננה מתיישבת עם תוכן החוזה ותכליתו. קריאת החוזה כולו, לרבות הטקסט המלא ממנו הובא הציטוט האחרון (נספח א4הנ"ל טורים שלישי ורביעי) מצביעה על כך שהמלים "מהלכו התקין של הטיול"מכוונות לתאום לוחות הזמנים עם ספקי השרותים בחו"ל,וכי נתור פטרה עצמה במפורש מאחריות לנזקים מעין הנזק שנגרם – פטור שלמצער שולל את הפרשנות שמבקשת זהבה ליתן לחוזה. איני רואה צורך להרחיב הדיון לתוקפו של סעיף הפטור שבחוזה כנגד תביעת הנזיקין, וזאת הן בשל המסקנה אליה הגעתי בקשר עם העילה בנזיקין, והן בשל כך שאף זהבה לא טענה במפורט לעילה החוזית. את שילוח מבקשת זהבה לחייב בשוויו של טיפול השניים וזאת הן מכח התחייבותה שבפוליסה לשלם תגמולי ביטוח,והן מהנימוק שסוכן הנסיעות, אשר שימש גם כסוכן הביטוח, הצהיר בפניה כי"הביטוח מכסה אותי בפני כל סיכון ונזק שיקרה לי בחו"ל"[6][6]

נתור ומתי כופרים בחבותם וטוענים כי נסיבות התאונה מלמדות על היותה תאונת דרכים, שעל כן חל עליה, לשיטתם, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 ("החוק" או "חוק הפיצויים"), שמכח ההוראה בדבר ייחוד העילה,הכלולה בסעיף 8 הימנו, אין לתובעת עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין"). על פי הטענה, חל חוק הפיצויים על תביעתה של זהבה, על אף העובדה שהתאונה ארעה מחוץ לישראל, וזאת מכח חזקת שוויון הדינים. לחלופין טוענים נתור ומתי כי על פי החוק האוסטרי, שאותו יש להחיל על התביעה דנן, אין העובדות שביסוד התביעה מקימות עילה בנזיקין, וכי מכל מקום לא נתקיימו במקרה זה כל יסודותיה של עוולת הרשלנות, ובמיוחד כי נתור ומתי לא חבו בחובת זהירות כלפי זהבה.ב

טענה חלופית נוספת בפי נתור ומתי והיא כי לא קמה יריבות בין זהבה לבינם, וכי זהבה רשאית להתכבד ולהגיש תביעתה, אם בכלל, נגד אותו נוסע בלתי ידוע שהניח את הבקבוק במקום שממנו נתגלגל על זהבה, או נגד נהג האוטובוס ובעליו, שנתור ומתי אינם חבים בגין מעשיהם או מחדליהם.

במלים אחרות נתור ומתי טוענים כי אין הם חבים ברשלנות בכל הנוגע לנפילתו של הבקבוק והפגיעה שנפגעה זהבה מנפילה זו.

שלוח טוענת כי הוראות הפוליסה מחייבות אותה לשלם לתובעת פצוי בגין הוצאות רפואיות לטפול בשניה רק אם אלה הוצאו בחו"ל, וכי החבות בפצוי זה לפי תנאי הפוליסה מוגבלת לסכום שאינו עולה על 300 דולר ארה"ב. במקרה זה לטענת שלוח אין היא חבה במאומה.

ההליך:

לקראת ישיבת קדם המשפט הגישו בעלי הדין את כל הראיות מטעמם בתצהירי עדות ראשית, חוות דעת ומסמכים. בקדם המשפט התעוררה השאלה אם ראוי לדחות את התביעה, כולה או מקצתה, על הסף, והפרקליטים סיכמו בכתב את טענותיהם בסוגיות הכרוכות בכך.

להלן אדון בטעוניהם של הפרקליטים ואעשה כן על פי העובדות המופיעות בכתב התביעה, ככל שהן מפורטות ונתמכות בחומר הראיות שבפני.

תביעת הנזיקין:

תחילה לשאלות המתעוררות בדיון תביעת הנזיקין נגד נתור ומתי.ו

הדין החל:

הפרקליטים מעוררים את שאלת הדין שיש להחילו על התביעה דנן. פרקליט הנתבעים סבור כי הדין החל הוא דינה של אוסטריה, שכן הוא דין המקום בו התרחשה התאונה (lex loci situ).נ

פרקליטה של זהבה טוען להחלת הדין של מדינת ישראל שהוא דין הפורום (lex fori), כמו גם דין מקום מושבם של כל בעלי הדין. בתמיכה לטענה זו מפנה הפרקליט לדבריה של השופטת בן פורת בע"א 750/79 קלאוזנר נ. ברקוביץ ואח' פ"ד לז[4] 449 בעמ' 458. עוד טוען פרקליטה של זהבה כי מכל מקום יחול בענייננו הדין של ישראל וזאת מכח חזקת שוויון הדינים, ובשל העדר ראייה לתוכנו של הדין האוסטרי.

בעל דין הטוען לתחולתו של דין זר, בתביעה שהצדדים לה הם תושבי ישראל, חייב לנמק ולשכנע, על פי כללי ברירת הדינים, כי יש לסטות מהכלל לפיו בית המשפט מפעיל ומחיל את דינו שלו(דין הפורום), וכי בנסיבות המקרה שבפניו יש להחיל דין זר. על הטוען לתחולתו של דין זר חלה גם החובה להוכיח את תוכנו של אותו דין כשאלה שבעובדה. הדרך להוכחה היא בהבאת חוות דעת או ראיות טובות אחרות באשר לאותו דין.

בענייננו הגישו בעלי הדין את כל הראיות מטעמם, והנתבעים לא טרחו להביא אפילו ראשית ראייה לתוכנו של הדין האוסטרי, או של כל דין זר אחר. בהעדר הוכחה של הדין הזר יחול דין הפורום של מדינת ישראל, אם בשל אי הוכחת הדין הזר, המותירה על כנו את הכלל היסודי לפיו בית המשפט מחיל את דינו שלו על כל עניין שבא בפניו (ע"א 291/61 צ'יזס נ.צ'יזס פ"ד טו 2089 בעמ' 2094), ואם בשל חזקת שוויון הדינים. מכאן שיש לדון בתביעה דנן לפי הדין המקומי – הדין של מדינת ישראל.

מהו הדין המקומי ?

משמצאנו כי דנים אנו לפי דינה של מדינת ישראל מעורר פרקליטה של נתור שאלה נוספת: האם עילת התביעה מצויה בפקודת הנזיקין, כטענת בא כוחה של זהבה, או שמא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, ועל זהבה למצוא תרופתה, אם זו קיימת, במסגרתו של חוק זה.

תחולת חוק הפיצויים על תאונת דרכים בחו"ל:

השאלה אם מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים היא שאלה שבעובדה. דומה כי די בכך שהבקבוק נפל על זהבה תוך כדי נסיעה באוטובוס, כדי להקים חזקה (הניתנת לסתירה) לפיה נפילתו נגרמה בשל תנועת האוטובוס, היינו הפעלת הכח המכני שלו. מכאן, שלכאורה מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים (ר' הגדרת המונח "תאונת דרכים"בסעיף 1 לחוק), ואין זה המקרה בו שימש האוטובוס כזירת הארוע בלבד.

אולם איני רואה צורך להזקק לשאלה העובדתית האמורה, שכן אפילו הייתי קובע כי אכן מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק, עדיין אין בכך כדי להביא להחלתן של הוראות חוק הפיצויים על תאונת דרכים שארעה מחוץ לישראל. תחולה שכזו יכולה הייתה להקבע רק בדרך של הוראה סטטוטורית מפורשת, או בתנאי מפורש ומוסכם שבחוזה. בעניין זה ראו דבריו של פרופ' י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, הוצאת יהלום, ת"א, שם נאמר (בע' 9):

"באופן עקרוני, הן חוק הפיצויים והן פקודת הביטוח חלים רק על נהיגה בשטח מדינת ישראל. באשר ליהודה, שומרון וחבל עזה,הוראות החוק הוחלו באמצעות צו הממשל הצבאי, ובעקבות כך הורחב הכיסוי של פוליסות הביטוח המוצאות בישראל על נהיגה בשטחים אלה. אמנם, לפי גישות מודרניות,הרווחות בתחום ברירת הדין בנזיקין, ניתן להחיל הוראות ישראליות על מעשים שבוצעו בחו"ל, אם יש צידוק פונקציונלי להחלתם. לדעתנו, טיב ההסדר הישראלי, המשלב בתוכו יסודות של משפט פרטי ושל משפט ציבורי (קרן סטטוטורית, חובת ביטוח ואחריות פלילית), שולל את תחולתו על תאונות דרכים הקורות מחוץ לשטח מדינת ישראל."

ניתן ללמוד על גישת המחוקק גם מהוראת סעיף 2(א1) לחוק שבו הורחבה תחולת החוק גם על תאונות דרכים מחוץ לישראל שבהן מעורב רכב ישראלי:

"הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית … ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל".

מאופן זה של ניסוח הדברים, "יראו את התאונה כאילו אירעה בישראל", עולה בעליל כי מטרת החוק היא לפצות בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונות שארעו בישראל ולא מחוצה לה.

פקודת הנזיקין חלה, מכוחה שלה, על כל תאונה שחוק הפיצויים אינו חל עליה, ועל אחת כמה וכמה לגבי תאונה שחוק זה לא נתכוון לחול עליה מלכתחילה בשל שארעה מחוץ לתחום הטריטוריאלי של התפרסותו. חוק הפיצויים צפה תביעות של מי שאין להם זכות תביעה על פיו וקבע כי על תביעותיהם תחול פקודת הנזיקין:

"אין בהוראת סעיף-קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת

הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה."

[סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים]

התביעה דנן תידון איפוא לפי פקודת הנזיקין.

החבות בנזיקין:

המסגרת הנורמטיבית בה אנו מצויים היא עוולת הרשלנות.

פרקליטה של זהבה טוען, על יסוד סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, כי הבקבוק הוא "דבר מסוכן", ובנסיבות המקרה מוטלת על נתור ומתי חובת ההוכחה כי לא התרשלותם היא שגרמה לנזק.

אולם,בקבוק כשלעצמו איננו דבר מסוכן במשמעות של צרוף מלים זה בסעיף 38 הנ"ל, ונתור ומתי לא היו בעליו של הבקבוק או הממונים עליו, ואף לא תופשי הנכס שמתוכו נמלט;מכאן שלא התקיימו היסודות המנויים בסעיף 38 הנ"ל. כך גם לא התקיים במקרה שלפנינו אף אחד מיסודותיו של הכלל "הדבר מדבר בעדו" (ס' 41 לפקודת הנזיקין). טענתה של זהבה בתצהירה, כאילו הייתה למתי שליטה על האוטובוס ועל נהגו,צריכה להקרא בהקשר הדברים אותם מציינת זהבה, דהיינו שמתי נתן "הוראות לנהג האוטובוס באשר ליעדי וזמני הנסיעות", הא ותו לא.

נעבור איפוא לשאלה אם הוכיחה זהבה את יסודותיה של עילת הרשלנות:

השאלה הנשאלת, במובנה הרחב, היא אם, בנסיבות המקרה, חבים נתור או מתי כמעוולים בעוולת הרשלנות בגין נזקה של זהבה, או אם חבים הם באחריות שלוחית למעשים ולמחדלים של נהג האוטובוס ומעסיקיו, וזאת כמובן רק בהנחה שהוא עצמו או מעסיקיו חבים היו בחובת זהירות כלפי זהבה.

אם נמקד את הדברים, נציב את השאלה: האם, בנסיבות הענין וכטענת זהבה, אכן הייתה מוטלת על נתור ומתי, או על נהג האוטובוס, חובת זהירות כלפי המטיילים בכלל, וכלפי זהבה בפרט, להזהיר בדבר אפשרות נפילתו של חפץ מהמדף העליון, או לנקוט באמצעים אחרים למניעת נפילה כזו בדרך כלשהי, כגון בדיקת המדפים על ידי מתי.

אשר לחבות הישירה של נתור ומתי:

יש להניח, ומתי אינו מכחיש, כי ניתן היה לצפות מראש אפשרות נפילתו של חפץ ממדף החפצים שמעל כסאות הנוסעים, ובמובן זה מתקיימת הדרישה היסודית לצפיות מושגית היינו עצם היכולת לצפות.ב

כדי לקבוע כי חובת זהירות שכזו התקיימה באופן קונקרטי עלינו לשאול עצמנו באיזו תדירות צריכים היו נתור ומתי לקיים את החובה הנטענת: האם פעם אחת כל בוקר לפני עלותם של המטיילים על האוטובוס?האם מדי כל פעם כשהמטיילים עולים עליו בחזרה, לאחר שירדו לצפות באחד האתרים או לאכול ארוחה או לשתות קפה? או אולי גם במשך הנסיעה, שהרי תוך כדי נסיעה עשוי מי מהמטיילים להניח חפץ או להזיז חפץ ממקומו בצורה שעלול ההוא ליפול ולגרום נזק לאחד המטיילים.

שאלה זו שלובה בשאלה אם במובן המשפטי צריך היה לצפות את הנזק. דהיינו האם יש לקבוע כי חובת זהירות קונקרטית היתה מוטלת על נתור ומתי כלפי המטיילים באוטובוס בכלל, וכלפי זהבה בפרט, בנסיבות העניין שבפנינו, או האם נתור ומתי צריכים היו לצפות את אפשרות הפגיעה בתובעת, בנסיבות בהן נפגעה. שאלה זו היא בסופו של דבר שאלה של שיקול דעת משפטי ומדיניות משפטית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ. גורדון,פ"ד לט (1) 113).

בבואנו לקבוע אם נתור ומתי צריכים היו לצפות את המקרה דנן עלינו להביא בחשבון את מטרות דיני הנזיקין שהן כשלעצמן אינן תמיד ברורות ומוסכמות. בין היתר יש לשקול שיקולים כגון מתן פצוי בגין פגיעה באינטרסים של הנפגע, אשמו של המזיק, העלות הנדרשת לקיום החובה אל מול הנזק הצפוי, השאלה על מי נכון להטיל את החובה להזהר ולהזהיר בפני הסיכון, וסבירותו של הסיכון.ו

אומר השופט (כתוארו אז) ברק:

"חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון.

אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו"

(ע"א 145/70, ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (פ"ד לז(1) 113,בעמ' 126).נ

בדרך ליישום הלכה זו על המקרה שבפנינו נאמר כי עצם נפילת חפץ כל שהוא מתוך המדף המותקן באוטובוס, על נוסע היושב בשלוה במושב אשר מתחת לאותו מדף, יכולה להיות "סיכון סביר" במינוח של ההלכה דלעיל ויכולה להיות "סיכון בלתי סביר".אימתי מדובר בסיכון סביר ואימתי בסיכון בלתי סביר? הייתי אומר: אבן הבוחן היא בסיבת הנפילה של אותו חפץ הפוגע בנוסע וגורם לו נזק. חפץ ששמו אותו על המדף כהלכה,דהיינו אגב תשומת לב לייצובו במקום גם בשעת נסיעה רגילה של הרכב, אין דרכו ליפול ולהזיק. חייבת להיות סיבה לתזוזתו הבלתי צפויה. לכל אחד מנוסעי האוטובוס גישה חפשית לאותו מדף בכדי להניח עליו את חפציו, וחזקה עליו שבעשותו כן יפעל בזהירות הדרושה. על כן אין בדרך כלל פקוח מצד הנהג או מי שהוא אחר על דרך שבה סידר נוסע את חפציו על אותו מדף. נופל חפץ כתוצאה מכך שאחד הנוסעים לא הניחו במיומנות או בזהירות הדרושה – אף בנסיבות המהוות רשלנות מצדו – הרי זה סיכון סביר מבחינתם של בעלי השליטה באוטובוס ונהגו, שהרי רבים האנשים אשר – אם מתוך העדר תושיה, אם מתוך חוסר תשומת לב, אם מתוך לא אכפתיות – מבצעים כלאחר יד עוולות הגורמות נזק לזולת.ב

לעומת זאת אם הסיבה לנפילת החפץ על הנוסעת השלווה היא באי תקינותו של המדף יהיה לפנינו מקרה של סיכון לא סביר. מישהו כאן, מייצר או מתקין המדף, המפקח מטעם בעל האוטובוס שלא עמד על הלקוי עם קבלתו של הרכב מידי היצרן, או את המדף מידי המתקין, לא מילא את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו, וחייב בהטבת הנזק שנגרם כתוצאה מכך. מהם מצפה החוק שיצפו מראש מקרה של גרימת נזק כתוצאה מאי תקינות המדף. הוא הדין למשל אם נפל החפץ כתוצאה מטלטלה יתרה של הרכב בעקבות במהירות מופרזת או פניה פתאומית שלא היה צורך בה בזוית חדה מדי.

במקרה שלפנינו לא הוכחה הסיבה לנפילת הבקבוק, דהיינו לא הוכחו נסיבות המטילות חובת זהירות קונקרטית על נתור ומתי.

איני סבור כי ניתן, כעניין שבמדיניות, לחייב סוכן נסיעות או מי שמארגן טיולים בחו"ל, לצפות כל נזק שעלול להגרם ללקוחותיו בעת היותם בחו"ל, ולמונעו או אפילו רק להזהיר בפניו. איני רואה הבדל משמעותי בין התאונה שארעה לתובעת דנן באוטובוס, לבין תאונה שהייתה יכולה חו"ח לקרות לה כתוצאה מפסיעה על מדרכה משובשת, או מהליכה במקום כלשהו בין האתרים הרבים שאליהם הגיעו המטיילים דנן, או עשויים להגיע מטיילים ברחבי העולם, או מנסיעה באוטובוס אחר המשמש את תושבי וינה. אין לדרוש ממי שמארגן נסיעות לחו"ל להיות ער לכל נזק אפשרי ולהגן ממנו על הנוסעים, שהרי סיכונים אלה הם סיכוני היום יום הן בישראל והן בחו"ל. גם הדרישה ממדריך הטיול להגן בפני סכונים בדרך של ביקורת מוקדמת של כלי רכב מורשה בחו"ל,כל אימת שמטיילים אמורים לעלות עליו או לנסוע בו, איננה מעשית.

זהבה איננה נמנית על אוכלוסיות מיוחדות הזקוקות להגנה מיוחדת בדרך של אזהרה לגבי כל סיכון אפשרי במהלך טיול, ולא כל שכן לגבי סיכונים מסוג הסיכון דנן. אכן הסיכון שבנפילת חפץ ממדף האוטובוס הוא סיכון חבוי, אך זהבה מסוגלת להבחין בו לא פחות,ואולי אף יותר, מנתור ומתי.

אוסיף כי בהעדר ראיות מספיקות אינני יכול לקבוע כי אילו היה מתי בודק את האוטובוס טרם שעלתה אליו קבוצת הנוסעים היה בכך כדי למנוע את התאונה, שהרי מי לידינו יתקע כי אותו בקבוק מונח היה במקומו דווקא קודם לעליית הנוסעים, ולא הונח שם על ידי מי מהם במהלך הנסיעה.ו

לאור כל האמור לעיל איני רואה מקום לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית של נתור ומתי כלפי זהבה במקרה זה.נ

אשר לאחריות שלוחית למעשיו ומחדליו של נהג האוטובוס:

האם נהג האוטובוס חב חובת זהירות בענייננו ? דומה כי התשובה גם במקרה זה היא בשלילה והאמור לעיל חל במידה רבה גם על נהג האוטובוס.

אין בפני ראיות כדי לקבוע שקיימת היתה חובת זהירות של הנהג לבדוק את מדפי האוטובוס כל אימת שהנוסעים עולים ויורדים. דרישה כזו כשלעצמה איננה סבירה שהרי סיור של הנהג באוטובוס, כל אימת שמי מהנוסעים מתחלף, עלול לגרום לסיכון שנזקו רב על תועלתו.משלא מצאתי כי נהג האוטובוס התרשל כלפי התובעת שוב אין מקום לכאורה לדון באחריותה השלוחית של נתור למעשיו, אולם לא אפטור את זהבה בלא תשובה גם למקרה ונהג האוטובוס אכן התרשל.ב

זהבה טוענת לתחולתה של ההלכה בפרשת ע"א 502/78 מדינת ישראל נ. ניסים, פ"ד לה(4) 748 ולאחריותה של נתור למעשים ומחדלים של נהג האוטובוס, אך, כפי שנראה,המקרה שבפנינו איננו בא בגדרה של אותה הלכה.

ב"כ זהבהמסתמך על דברים שאמרהשופט ברק (כתוארו אז) בע"א 502/78 הנ"ל, אךדווקא מדברים אלה ניתן ללמודשבענייננו אין ליישם אתאותה הלכה. וכך נאמרשם (בעמ' 756):

"…האם נובע מכאן שחברת לוי, בבצעה משימה המוטלת על חברת שמעון, היא שלוח של זו? אם כן, ברוב רובם של המקרים בהם קבלן ראשי מעסיק קבלן משנה יהא עלינו לראות בקבלן המשנה שלוח של הקבלן הראשי. תוצאה זו אינה מקובלת על הפסיקה כלל (ראה ע"א 670/75 הנזכר בעמ' 229).ו

בהגדירו את מבחן היד הארוכה ומילוי המקום עמד השופט זוסמן על כך כי זיהויו של אדם כשליח מותנה 'במעמדו' 'ובמדת העצמאות שלו'.נ

נראה לי כי בענין זה ניתן לפתח מבחן עזר נוסף, שיהיה בו כדי ליתן תכן ממשי לעקרון היד הארוכה וזאת לא בכל המקרים אלא אך בסוגים מסויימים של מצבים בהם קיים רקע עסקי לפעילותם של המעורבים השונים. פלוני ייחשב כידו הארוכה של האלמוני – ועל כן כשלוחו לענין האחריות השילוחית בנזיקין – אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני הניתן לאלמוני אלא פעילות המהווה חלק פנימי ואינטרגלי לפעולתו העסקית של אלמוני. במצב דברים זה פעולתו של פלוני היא חלק פנימי ממערך הפעילות הכוללת של אלמוני, וניתן לראות בה כאחד האברים המהוים את גוף הפעילות כולה. בנסיבות אלה ניתן לראות בפלוני יד-ארוכה, שכן הוא אבר חי מהמערך הכולל של אלמוני. מבחן עזר זה, הגיונו בצדו, שכן יש בו כדי להצדיק את האחריות השילוחית המוטלת על השולח. ההצדקה היא בכך שהסיכון שנוצר בשל פעילותו של פלוני הוא חלק מהסיכון הכולל שנוטל על עצמו אלמוני, ושבגינו מוטלת עליו אחריות שילוחית, וזאת חרף העובדה, שביצוע אותו פעולות מהווה גם ביצוע פעולתו העסקית של פלוני עצמו. אכן, האחריות השילוחית של אלמוני מתווספת לאחריותו האישית של פלוני, ואין היא באה במקומה"..ב

הראיות שבפני אינן מוכיחות כי האוטובוס ונהגו היו "חלק פנימי ממערך הפעילות הכוללת" של נתור או "אבר חי מהמערך הכולל" שלה.ו

נתור אכן התחייבה להעמיד לרשות המטיילים אוטובוס צמוד, אך אין המדובר ביותר מאשר העמדת שרותי קבלן עצמאי במסגרת השרותים השונים שסיפקה נתור כחלק מהטיול. אין האוטובוס ונהגו משמשים כידה הארוכה של נתור, ואין הם חלק מעסקה, וכבר הזכרתי את דבריה של זהבה לפיהם הפיקוח שהיה למתי ולנתור על האוטובוס צומצם לעניין יעדי הנסיעות וזמניהן.

הוראת החוק המתאימה לנסיבות אלה היא הוראת ס' 15 לפקודת הנזיקין הקובעת

"לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה".

לפיכך יש לדחות את התביעה כלפי נתור ומתי.נ

התביעה נגד שלוח – המבטחת:

כזכור הוציאה שלוח לזהבה פוליסה ל"ביטוח נסיעות לחו"ל" (נספח ד' לכתב התביעה) הכוללת כסוי ל"הוצאות בעת אשפוז בחו"ל" (פרק1 לחלק ב' לפוליסה) ול"הוצאות רפואיות בחו"ל שלא בעת אישפוז" (פרק 2 לחלק ב' לפוליסה). לגבי הוצאות לטיפול שיניים התחייבה שילוח לשלם"טיפול חירום בשיניים עד לסך -.300 $ לכל תקופת הביטוח" (ס'2.3 לפרק 2 הנ"ל). באשר לטיפול שיניים בישראל – הוא המקרה שבפנינו – נאמר: "הוצאות רפואיות בישראל שלא בעת אישפוז עקב תאונה שארעה בחו"ל … הכיסוי אינו כולל טיפול/י שיניים מכל מין וסוג שהוא" (ס' 2.4 לפרק 2 הנ"ל).

בסעיף12 לכתב התביעה טענה זהבה כי רכשה את פוליסת הביטוח לפי המלצת נתור שנציגה, שהוא גם סוכנה של שלוח, אמר לה כי הפוליסה מכסה נגד כל הסיכונים.

בסעיף13 לכתב התביעה טענה זהבה כי זכאית היא לתשלום שוויו המלא הנטען של טיפול השיניים שבו טופלה בישראל על ידי בנה, בסכום של 19,150 ש"ח, ונימוקה:

"בנסיבות האמורות בכתב תביעה זה ולאור הוראות פוליסת הביטוח הנ"ל חלה על [שלוח] החובה לשלם לתובעת את נזקה הממוני …".ב

פרקליטה של זהבה איננו מתעלם מהנוסח המפורש של הפוליסה השולל כיסוי ביטוחי מלקוחתו, שטיפלה בשיניה בישראל, ולא בחו"ל. הוא גם אינו מתעלם מכך שהוצאותיה לאותו טיפול,עפ"י טענתה, עלו עשרת מונים ויותר מהסכום המירבי הנקוב בפוליסה ככיסוי בגין טפול חרום בשיניים. למרות כל אלה סבור הפרקליט כי שלוח חבה בתשלום, שכן לטענתו לא קיימה שלוח אחר הוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח הקובע:

"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה סמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם"

פרקליטתה של שלוח משיבה כי הוראות הפוליסה ברורות וכי אין זהבה יכולה להתעלם מהוראות ברורות אלה ומתכליתה מהותה ותוכנה של הפוליסה.ו

הפוליסה נושאת את הכותרת "ביטוח נסיעות חו"ל" ואף קריאה חטופה בה מבהירה כי תכליתה היא לפצות את הנוסע הנאלץ להוציא הוצאות רפואיות בלתי מתוכננות בחו"ל, כשהיא נוקבת במפורש בסכום פלוני כסכום המקסימלי בו חייבת שלוח בגין כל ההוצאה רפואית ספציפית.

ההוראות הרלבנטיות בפוליסה דנן ברורות ועומדות בדרישת ס' 3 הנ"ל. אין המדובר רק בסייג או בתנאי לחבותה של שלוח, אלא בתכלית הביטוח, בעצם הגדרתו של מקרה הביטוח,ובהתחייבותה הבסיסית של שלוח לתשלום תגמולי ביטוח. אין ספק כי בהתאם להוראות הפוליסה שפרטיהן מובאות לעיל אין שלוח חייבת בהוצאות שהוציאה זהבה על טיפול בשניה בישראל כתוצאה מהאירוע שארע לה באוסטריה במשך תקופת הביטוח.נ

תכליתה של פוליסת הביטוח דנן היא להבטיח את הנוסע כי אם יזקק חו"ח לאשפוז או לטיפול רפואי דחוף בארץ זרה הוא לא יאלץ לשאת בעלויות האשפוז והטיפול מכיסו. תושבי ישראל המצויים בישראל נהנים מביטוח רפואי המאפשר להם בעת צרה לקבל שרותי רפואה, לרבות אשפוז, תמורת דמי ביטוח השווים לכל נפש. במשך עשרות בשנים נעשה הביטוח באופן וולונטרי באמצעות קופות החולים, ובשנים האחרונות מבוטחים כל תושבי המדינה על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994. מצב דברים זה מקורו מחד גיסא בזכותו של אדם להגנה על גופו ובריאותו, ומאידך גיסא בחשש כי בשל העלויות הגבוהות יחסית של השרותים הרפואיים עלולים היו תושבים רבים שלא לעמוד בנטל, תרתי משמע. כאשר מבקש תושב ישראל לצאת את הארץ הוא יודע כי הביטוח הממלכתי לא יכסה את הוצאותיו הרפואיות בחו"ל, העלולות להיות גבוהות במיוחד, ועל כן נזקק הוא בדרך כלל, והייתי אף אומר כדבר שבשגרה, לעשיית ביטוח מיוחד לנוסעים לחו"ל לגבי אותן הוצאות רפואיות בהן יישא בחו"ל. מובן כי ביטוח שכזה מותנה בתנאים, ואלה כאמור פורשו בפוליסה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים.

טענה נוספת בפיה של זהבה עוסקת בדברים שאמר לה סוכן הביטוח:

"בעת רכישתי (כך–א.ש.ש.) הזכות להשתתף בטיול הנ"ל וע"פ הצעתו והמלצתו של סוכן הנסיעות הסכמתי לבטח עצמי בביטוח נוסעים לחו"ל. במעמד זה אמר סוכן הנסיעות כי הביטוח מכסה אותי בפני כל סיכון ונזק שיקרה לי בחו"ל. האמנתי לסוכן הנסיעות והסכמתי לבטח עצמי בפוליסת הביטוח ע"פ הצעתו".

הנתבעים לא הכחישו את הדברים ויש לראותם כמסכימים שאכן כך דיבר הסוכן לזהבה.

פרקליטה של זהבה טוען לעילת תביעה נגד שלוח בהסתמך על הצהרתו הנ"ל של הסוכן.

נראה לי כי לא ניתן להוציא דבריו של הסוכן מהקשרם. מדובר בביטוח נסיעות לחו"ל שתכליתו לכסות הוצאות רפואיות שעלול הנוסע להתחייב לשלם בחו"ל. זהבה שמעה אמנם את דברי הסוכן אך גם קיבלה מידיו את פוליסת הביטוח. עיון חטוף בפוליסה מלמד שדברי הסוכן צריכים להתפרש על פי כותרתה ותוכנה של הפוליסה. אין זהבה יכולה לאחוז בדברי הסוכן ובאותו זמן להתעלם מהפוליסה שאותו סוכן מסר לה.

אמנם רצוי שסוכן בטוח יהיה יותר מתון בלשונו, כך שלא יוכל מאן דהוא לפרש דבריו שלא כהלכה. אולם, אחרי עיון בנוסח דבריו של הסוכן כדלעיל, אינני סבור כי נושאים הם את הפירוש שאותו מיחסת להם זהבה. הסוכן אמנם אמר לזהבה כי הביטוח מכסה אותה בפני כל סיכון ונזק שיקרה לה בחו"ל, אך לא אמר לה את היקף הכסוי. הטענה כי אותו כסוי אינו מוגבל אין לה יסוד בדברי הסוכן. עיון קל בפוליסה היה מברר לזהבה כי אכן טיפול בשניםמכוסה במידה שהוא מבוצע בחו"ל, והתחייבות החברה לשלם עבור טיפול שנים מוגבלת לסך 300$ בלבד עבור הטיפול.

פסיקתא:

דין התביעה להדחות וכנגד כל הנתבעים.

בנסיבות העניין ולאור הדברים שאמר לתובעת סוכן הביטוח, שהוא נציגם של נתור ושלוח, לא ראיתי לחייב את התובעת בהוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום ט"ו באלול, תשס"א (3 בספטמבר2001) בהעדר.